יש לנו הרבה יותר שמאחד אותנו מאשר שמפריד בינינו. אם נתמקד זה, אין כוח או בתוך או בלי החברה שלנו יכולה להביס אותנו.

בסיכומו של דבר, החברה הישראלית היא בריאה מאוד.

האבטלה בשפל שיא. בתקופה של מיתון עולמי, המשק הישראלי גדל בהתמדה.

נשים יהודיות בישראל יש שיעור הפריון הגבוה ביותר בעולם המערבי עם ממוצע של שלושה ילדים לאשה. רמות השכלה עלה באופן דרמטי במהלך העשור האחרון על פני הלוח עם עשרות מכללות פרטיות פותחות את שעריהן למגזרים יותר ויותר של האוכלוסיה.

האוכלוסייה היהודית המגוונת של ישראל הופך להיות משולב יותר. נישואי תערובת ספרדי ואשכנזי כבר זמן רב הנורמה. חילונים הופכים להיות דתי יותר. מגמה חינוכית חדשה, קיבל תשומת לב תקשורתית משמעותית בחודשים האחרונים, כולל הורים חילוניים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים לאומיים על מנת להבטיח כי הם מקבלים הארקה חינוכית חזקה ביהדות.

וכמו חילונים בתשובה יותר, הן במגזר הדתי והחרדי לאומיים הופכים להיות משולב יותר ויותר שכונות ומוסדות דתיים. החרדים שיעורי הגיוס גדלו פי 7 בארבע השנים האחרונות. בשנת 2010, 50 אחוז חרדים בוגרי תיכון הגברים גויסו.

צה"ל מעריך כי עד שנת 2015, שיעור הגיוס יעלה ל -65%.

אמנם זה עדיין מתחת קצב גיוס כללי של 75% בקרב גברים 18 בני, העלייה המהירה של שירות החרדים בצבא הוא פיתוח מהפכני בתחום.

עם השירות הצבאי מגיע למנה עיקרית לשוק העבודה. המגמה לקראת שילוב בתעסוקה היה יקדה על ידי נשים חרדיות. במהלך העשור האחרון, נשים חרדיות יש תעודת בגרות בהמוניהם ספר מקצועיים, כי יש להם הכשרה במקצועות ההיי טק סחירים אחרים ואיפשר להם כדי להעלות את משפחתם ממעגל העוני.

אלה נשים חרדיות, אשר כיום להיות בעלים ואחריו צה"ל הוותיקים שלהם, הם חלק ממגמה כללית כי יש לראות נשים משולבים במלואם בכל תחום כמעט של החברה והכלכלה. העובדה שנשים לפצות הדרג ההנהגה הבכירה בעסק וגם בממשלה לא היו מקריים. במקום זה הוא תוצר של הטבע שוויונית במידה רבה של החברה הישראלית.

אמנם, כפי שנהוג בכל מקום, הנשים הישראליות סובלות השוביניזם הגברי.

וכמו שאר העולם, לישראל יש את חלקה של המתעללים מינית, אנסים, ואת שונאי נשים פליליים וחברתיים. אבל שלמות אינה גורעת מן העובדה כי נשים בישראל חופשיים, משכילים, מוסמך וקידום בכל החזיתות.

לגבי הציבור הדתי הלאומי, הנוער שלה נשארים מחויבים לשמש חלוצים לחיזוק ישראל כדמוקרטיה יהודית. לא תוכן להגביל את עצמם דתיים לאומיים ביהודה ושומרון, יותר ויותר משפחות צעירות דתיות לאומיות עוברים בערים עניות וקהילות מדימונה לרמלה לקרית שמונה כדי לחזק את החינוך שלהם, הבסיס הכלכלי והחברתי.

נשים חרדיות מודרניות לוקחים על תפקידים מורחבים של מועצות דתיות, בתי כנסת, בתי משפט דתיים וגופים אחרים. חיילים מהמגזר הדתי לאומי להישאר overrepresented בכל היחידות הלוחמות בצה"ל הקצונה.

גידול של ישראל לכידות שגשוג חברתי הכל בולט יותר כפי שאנו עדים המדינות השכנות בוערים מרד ומהפכה, כוחות קיצוניים איסלאמיים הצביעו לשלטון ממרוקו ועד מצרים התחזיות הכלכליות מבטיח המחסור המונית.

וגם בעידן אובמה, עם השסעים בין ליברלים לשמרנים גידול מתמיד רחב יותר באמריקה, ועם העתיד של האיחוד האירופי על כף המאזניים גם את האירו מתנדנד על סף תהום, העובדה שהחברה הישראלית הופכת להיות מבוצרת יותר ויותר הוא פשוט יוצא דופן.

לאור מגמות אלה באינטגרציה, הקרקס התקשורתי בשבועות האחרונים כי תיאר החברה הישראלית בלוי ולפנים היה מדהים. עם נשים בישראל שהוצגו כקורבנות מצוקה, נוער דתי לאומי הציג כטרוריסטים והקהילה החרדית כפי שהוצג חבורה של שונא נשים, משוגעים אלימים להגדיר להפוך את ישראל - כדברי מזכיר המדינה האמריקני, הילרי קלינטון - אל אחר איראן, צרכן החדשות הממוצע ניתן לסלוח תוהה איך הוא החמיץ פטירתו של ארצו.

מה מסביר את מבול פתאומי של קדרות סיפורים אבדון? בהחלט נכון כי בסביבה החדשות תחרותי ביותר, הסיקור התקשורתי נוטה על מייצגים כוחות חברתיים שוליים. סיפורים סנסציוניים לעשות עבור כותרות. וזה בשולי החברה כי הכתב הוא הסיכוי הטוב ביותר למצוא סיפורים סנסציוניים.

אז זה הוא שכאשר הכתבים רוצים לדחוף את האג'נדה הסוציאליסטית, הם יורדים על שכונות העוני עירוניים לדבר עם אנשים מסתובבים ברחוב ולא עושים כלום. ככלל, הסיפורים האלה לא יכלול ביקורים בבתי ספר להכשרה מקצועית כי הם מחנכים העניים ממעגל העוני.

בדיוק כמו עניים, אמהות חד הוריות בלוד חסרי השכלה יכולים להיות תלויים להאשים את הצרות שלהם על הממשלה לא רגיש, כך קבוצות של חרדים קיצונים בבית שמש, אשר קהילות עצמו מגנים אותם, אפשר לסמוך לטיפול בנשים חילוניים גרוע.

כל זה אינו אומר שאנחנו צריכים לעמוד מנגד לאפשר לאמהות חד עניים וילדיהם לרעוב או שעלינו לקבל התעללות של נשים על ידי בריונים חרדים. הראשונה היא בעיה של השירותים החברתיים. זו האחרונה היא בעיה של גופים לאכיפת החוק. ובמידה כי מוסדות אלה אינם מצליחים במשימות שלהם, יש צורך לשפר את ביצועיהם.

אבל רק רוב האמהות החד הוריות, שאינם עניים, לא מגיע כדי להיות ממוקם בעמודה הקורבן, כך גם רוב החרדים הישראלים לא מגיע לקבל את המוניטין שלהם מרוח בגלל התנהגות רעה קטן, קולני ועוררו בקלות מיעוט.

כל זה מביא אותנו לנושא שעל הפרק. סיפורים המדגיש את ההתנהגויות החריגות של כוחות חברתיים שוליים נוטים להיות פשטנית ומטעה, ועל מנת לשרת את כוחות פוליטיים מזוהים. וכך, עם השיח הלאומי שלנו לשלוט בו על ידי סיפורים המתארים את מותו של הדמוקרטיה הישראלית, זכויות נשים ושלטון החוק בידי יהודים מודרניים וחרדים, עלינו לבחון מי נהנה מן הסיפורים.

ראוי לציין כי קווי התפר שנפתח על ידי כל הסיפורים, אשר שוב, על חריגות מהנורמה של הלכידות החברתית של מדינת ישראל, כל נפילה בתוך הקואליציה השלטת. סיפורים על "טרוריסטים יהודים" להגדיר את הנצים הביטחון נגד נצים אידיאולוגיים. הם הקימו את אוהבת של שר הביטחון אהוד ברק ותומכיו נגד הקהילות היהודיות ביהודה ושומרון ונציגיהם של הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי ומפלגות הקואליציה אחרים.

סיפורים על חרדים שונאי נשים לעשות את זה יקר מבחינה פוליטית לליכוד ולישראל ביתנו לשבת בממשלה כמו מפלגות חרדיות כמו ש"ס ויהדות התורה. הם משמשים גם כדי להחליש את ש"ס בקרב מצביעי nonultra אורתודוקסים שלה. העובדה החרדיות קווי אוטובוס נחנכו עם תמיכה של ממשלת קדימה בשנת 2007 הוא לא לעניין. זה כי הליכוד נמצא כעת להאשים את קיומם.

את זעקות התקשורת הנתמכים הנוכחי נגד מגזרים דתיים וחרדים לאומיים בעקבות דפוס של מחאות חברתיות הקיץ שעבר צדק בתל אביב. מטרת ההפגנות האלה היתה להכפיש את הממשלה בעיני הבוחרים מעמד הפועלים ובני נוער.

ההפגנות הנוכחיות גם בעקבותיו של ההפגנות של 1998 ו 1999 שהביאה את הממשלה הראשונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מחאות אלה מגולענים חברי הקואליציה שלו עולים רוסים נגד ש"ס. הם מגולענים החילונים נגד החרדים חברי הקואליציה שלו. הם מנוכרים מצביעים צעירים מההנהגה שלו.

הם הקימו השותפים הסוציאליסטיות שלו נגד שותפים הקפיטליסטיות שלו.

השסעים שחוללה בקואליציה של נתניהו לחברי מפלגתו, כמו גם שותפים קואליציוניים שלו חוששים עלות הבחירות של שמירה על חברותם בממשלה שלו. וכך בזה אחר זה, הם נמלטו ממשלתו עד שלבסוף נפל.

יש לציין כי רבים אותם כוחות - מהקרן החדשה לישראל ועד יועצים פוליטיים שונים שעובדים עבור השמאל הישראלי - ארגונים לא ממשלתיים באירופה שפעלו ההפגנות ב 1999 וב מחאה וצדק חברתי בקיץ האחרון גם משחק תפקיד המחאות הנוכחיות. הקרן החדשה לישראל העלה 200.000 ש"ח ב "קרנות חירום" כדי לשלם עבור אוטובוסים להסיע מפגינים לבית שמש בשבוע שעבר.

הוא גם שילם עבור שתי עצרות בירושלים תוקפים איסורים דתיים על בהומור, מוקדם יותר בחודש שעבר.

בקיץ האחרון, תנועת השמאל החדש של ישראל בראשותו של השמאל הפוליטי אלדד יניב כיועץ לקח קרדיט על ארגון האנטי ללא מחאות השוק. יניב וחבריו נעזרו ב המשגה של מחאות ארה"ב הדמוקרטית הסוקר סטנלי גרינברג, שהיה גם האדריכל של מחאות חברתיות 1998-99.

סימנים איך השמאל הפוליטי כבר מושפעים על ידי הגל הנוכחי של הפגנות מעורבבים. סקר פנורמה Shvakim מהשבוע שעבר, אשר העריכה את קיומה של מפלגה אנטי דתית חדשה בראשותו של איש הטלוויזיה הפופולרי יאיר לפיד מפלגה חדשה אנטי קפיטליסטית הספרדים בראשותו של מנהיג ש"ס לשעבר אריה דרעי, ציין כי השמאל כולו יש כבר התחזק מול הימין. בעוד קדימה תאבד את רוב המנדטים שלה למסיבה של לפיד, הוא דרעי מי יהיה בעוכריו של הימין.

בסקר טענו כי דרעי, שמאז שחרורו מהכלא חיזק bonafides שלו כיונה חילוני ידידותי פוליטית, ינצח שבעה מנדטים. ש"ס לא לרדת מ -11 מנדטים שלה הנוכחי עד חמש. עלייתו של דרעי הייתה מקטינה את הימין הפוליטי בכל צורותיה השונות מהרוב הנוכחית 67 מושבים בכנסת 120 מושב למיעוט של 57.

התקשורת לא בקול תרועה לסקר זה כמבשר הראשון של האביב עבור השמאל הפוליטי בישראל. ובוודאי שהוא מספק סיבה לחגיגה בין כוחות פוליטיים שמאלניים. כמו ההפגנות בסוף 1990, וכמו אנטי קפיטליסטיות הקיץ שעבר מחאות, אצווה הנוכחי של אנטי דתיים קמפיינים משמש להפוך הישראלית נגד ישראל על ידי האכלה על ומלבה מקנא סקטוריאליות וחוסר הביטחון. ולאור ההצלחה שלהם, אפשר בהחלט לצפות מהם להמשיך.

לטובת החברה כולה, אנו חייבים לקוות בריאות הלכידות הבסיסית של החברה הישראלית שצמחה אז בדרך נס בעשור האחרון ינצח בתחרות הנוכחית. יש לנו הרבה יותר שמאחד אותנו מאשר שמפריד בינינו. אם נתמקד זה, אין כוח או בתוך או בלי החברה שלנו יכולה להביס אותנו.

אבל אם אנחנו נכנעים לכוחות טענה ו כאוס, אנו עלולים לסכן את כל מה שיקר לנו.



caroline@carolineglick.com

נכתב על ידי צבי פישמן:

אנשים רבים חושבים כי תאורה חנוכיות ענק חנוכה במקומות כמו במנהטן, פריז, מלבורן, וברלין, אנחנו "אור לגויים". עם זאת יפה ומרגש זה יכול להיות, לאור חנוכיות אלו בודדים ומפוזרים נבלעת בשל החשיכה שמסביב עמוק. זה קצת כמו להדליק גפרור בסמטה חשוכה. במשך כמה שניות, יש הבהוב של אור, ואז זה נעלם, נבלע על ידי האפלה של הסמטה. גם אם המשחקים הודלקו בסמטאות בכל רחבי העולם, אור תזרח לרגע ואז נעלמים.

הדרך היחידה לקיים את האור היא על ידי הדלקת כל המשחקים כמו מדורה אחת גדולה, וזה יכול להתבצע רק על ידי הבאת את הגפרורים ביחד להדליק אותם במקום אחד - ארץ ישראל.

כאשר כל מפוזרים הגולים היהודים נאספים בארץ ישראל, האור האלוקי הגדול יוצא לעולם כמו מגדלור, מאירים את חשכת העמים. זו המשמעות של "כי מציון תצא תורה ודבר ה 'מירושלים". האור יוצא מן ירושלים, ולא מן טיימס סקוור או בוורלי הילס. אנחנו הופכים להיות "אור לגויים" דווקא כאשר אנחנו חיים יחד בארץ ישראל, ולא כאשר אנחנו מפוזרים בכל רחבי העולם, מיעוטים בארצות זרות, גנבו לי את הלאומיות הישראלית שלנו ואת הגאווה שלנו.

במהלך הגלות הארוכה, הדלקת חנוכיה חנוכה יש משמעות להזכיר את היהודים במקומות מרוחקים, שם היינו זרים בארץ של מישהו אחר, שאנחנו עדיין מחובר אור נצחי ארץ של ניסים - אבל עכשיו, עם מחדש את הקמתה של מדינת ישראל, קיבוץ יהודים מכל רחבי העולם, אנו כבר לא צריכים את חנוכיות בניו יורק. הגיע הזמן עבור כל יהודי וכל לקחת האור הקטן שלו ולהצטרף עם האור הגדול זורחת ושוב מישראל.

לדוגמה, אפילו בשלב מוקדם זה של גאולתנו, כאשר מיליוני מנודים שלנו התאספו בארץ ישראל, למרות שאנחנו עדיין דרכים מתוך מלוא העוצמה התורה שלנו, עדיין, גם חילוני הזמני שלנו / התורה המדינה, כל תשומת הלב של העולם הוא התמקד מה שהיהודים עושים בישראל. לאסוף את כל העיתון המוביל מבין בירות העולם, רוב הסיכויים תמצאו סיפור בעמוד הראשון על ישראל. כאשר מתנחל מדליק חנוכיה קטנה על ראש גבעה ביהודה, כל העולם משתגע. האו"ם ממהר לגנות את זה. את בית בעיות לבנים אזהרה מיידית. ואת המחאה האירופאים בחלק העליון של הריאות שלהם, כמו מקהלה יום ראשון בכנסייה.

אף אחד לא אכפת מנורה ענקית בברלין או בברוקלין. אבל מנורה קטנה מואר על ידי מתנחל יהודי בית אל, אלון מורה, יצהר, או גבעה השומם ללא שם, גורם רועש הבינלאומי. למה? לא בגלל המתנחלים הוא פגיעה בזכויות Palestinian. אף אחד לא באמת אכפת הערבים. הסערה מגיעה, משום שעל פי בנפשם מודעים שלהם, הגויים במובן זה עם כל יהודי שחוזר לארץ ישראל מקים את ביתו על צלע ההר המקראית, האחד והיחיד אלוקי ישראל חוזרת איתם, כדי לבסס את שלטונו בעולם, וגם אומות העולם לזעוק, מסונוור האור.

גם בשלב הביניים הנוכחי של הגאולה, כאשר כוח מדהים תורתנו מוסתר עדיין, וכאשר הנבואה לא הופיע עדיין, בני תחושת עשו וישמעאל אור גדול והם לרעוד, יודע בסתר ליבם כי הדתות שלהם והדוקטרינות הן שקר, כי ה 'לא נטש את היהודים כפי שהם טוענים, כי נבואות התורה בוודאי יתרחשו אם הם לא מנסים כל שביכולתם כדי לעצור את זה, כדי שיוכלו להמשיך עם השקר שלהם, לגנוב , ולזנות.

לכן לאור המנורה אפילו אחד קטן על גבעה בשומרון, שם סיפור חנוכה הכל התחיל, זורח באור בהיר יותר מאשר כל חנוכיות פזורות, לעומת זאת מתנשא שהם עשויים להיות, בארצות הגויים, "כי מציון תצא תורה, ודבר RD-L של ירושלים. "

שמי אהרון אדלר.



אני בן 25, נולד בברוקלין ניו יורק, וגדל אפרת ישראל.

אמנם עסוק מאוד, אני לא רואה את החיים שלי יוצא דופן. רוב הזמן, אני

רק אזרח ישראלי אחר. במשך היום אני עובד כחובש ב מגן

דוד אדום, הלאומי של ישראל שירות EMS. בלילה, אני בשנה הראשונה שלי

בית הספר למשפטים. התחתנתי זה אוקטובר, ואני מתחיל פרק חדש של

החיים יחד עם שולמית אשתי הנפלאה.





15-20 ימים מתוך כל שנה, אני מגויס לצבא הישראלי לעשות שלי

מילואים. אני משרת כחובש ביחידת צנחנים בצה"ל. כיתת שלי

מורכב אחרים כמוני, אנשים חיים חיים נורמליים, אשר להגביר את

האחריות לשרת בכל פעם קורא. המבוגר ביותר בסגל שלי הוא 58, אב

ארבע בנות וסב 2, יש שני בנקאים, אחד המהנדסים,

מרפא הוליסטי, והמפקד שלי בן 24, זקן עדיין מנסה

להבין מה לעשות עם החיים שלו. רוב השנה אנחנו נורמלי

אנשים חיים את חיינו, אבל במשך 15-20 ימים בכל שנה אנחנו חיילים

בחזית מתכוננת למלחמה שאנו מקווים שלעולם לא צריך להילחם.



השנה, יחידת המילואים שלנו היה מוצב על הגבול בין ישראל,

מצרים לרצועת עזה באזור שנקרא "כרם שלום". מעל ומעבר

את "טיפוסי" דברים שעבורו הרכבת - מלחמה בטרור, הגבול

חדירה וכו '- השנה היינו מול אתגר חדש.

לפני מספר שנים, החלה מגמה של פליטים אפריקנים שחצו את

הגבול המצרי מסיני לישראל לבקש מקלט מן הזוועות

בדרפור.



מה שהחל כמספר קטן של גברים, נשים וילדים שנמלטו

את מאשטות של הפונדמנטליסטים הג'אנג'אוויד ואלים לחפש טוב יותר

חיים במקום אחר, הפכה תעשיית מאורגנת של סחר בבני אדם. בתוך

לחזור על סכומי עתק, חסכונות החיים לפעמים משלמים

הבדואים "מדריכים", אלה פליטים מובטח להיות מועבר מסודן,

אריתריאה ומדינות אפריקניות אחרות דרך מצרים במדבר סיני,

אל מקלט בטוח של ישראל.



יותר ויותר אנו שומעים סיפורי זוועה של הזוועות פליטים אלה הסובלים

בדרכם אל החופש. הם כפופים, ו קורבנות של סחיטה,

אונס, רצח, ואפילו גניבת איברים, גופם נשאר להירקב במדבר.

לאחר מכן, אם מזל, אחרי ששרד את החוויה המבעיתה אשר הפרס הוא

חופש, כאשר רק גדר תיל מפרידה בינם לבין ישראל שלהם

המטרה, הם חייבים לעבור בטווח מוות סופי מנסים להתחמק מהכדורים

החיילים המצרים המוצבים לאורך הגבול. חיילים מצרים הם

הורה לירות על מנת להרוג מישהו שניסה לחצות את הגבול ממצרים

לישראל. זה אירוע כמעט מדי לילה.

למי סוף סוף את הגבול, האנשים הראשונים הם

פוגשים הם חיילים ישראלים, אנשים כמוני לבין אלה ביחידה שלי, אשר

הם המוטל עם המשימה העיקרית של הגנה על חייהם של ישראל

אנשים. בצד אחד של חיילי משמר הגבול לירות על מנת להרוג. מצד שני

בצד, הם יודעים שהם יטופלו בכבוד רב יותר מאשר כל אחד

מדינות הם חצו כדי להגיע לנקודה הזאת.



האזור שבו הכל קורה הוא רגיש מאוד מסוכן מ

אבטחה נקודת מבט, באזור מוכה הטרור על כל צעד ושעל. זה

רק כמה קילומטרים דרומית למקום שבו נחטף גלעד שליט. ו -

עדיין החיילים הישראלים אשר מתמודדים עם הפליטים האלה לעשות את זה לא

עם הרובים המכוונים אליהם, אבל עם יד עוזרת לב פתוח.

הפליטים נלקחים בסיס צה"ל בקרבת מקום, בגדים נקיים שניתנו, משקה חם,

מזון וטיפול רפואי. הם בטוחים בסופו של דבר.



למרות שאני גר בישראל מודע באמצעות דיווחי התקשורת של האירועים

כי מתקיימים על הגבול עם מצרים, אף פעם לא הבנתי את עוצמת

והמורכבות של התסריט עד שחוויתי את זה בעצמי.



במהלך הלילות האחרונים הייתי עד הרבה. בשעה 9:00

אתמול בלילה, את הדיווחים הראשונים הגיעו הירי שמע המצרי

הגבול. דקות מאוחר יותר, הצופים צה"ל הבחין קבוצות קטנות של אנשים המנסים

לחצות את הגדר. בתקופה של כשעה, אספנו 13 גברים

- קר, יחף, מיובש - חלקם לובשים דבר מלבד תחתונים.

גופם היה מכוסה חתכים ופצעים אחרים. אספנו

אותם בחדר, נתנו להם שמיכות, תה לטפל מפצעיהם. אני לא

אף מילה בשפה שלהם, אבל את המבט על פניהם אמרו הכל ו

הזכיר לי שוב למה אני כל כך גאה להיות יהודי וישראלי. למרבה הצער,

נקבע מאוחר יותר כי היריות ששמענו היו קטלניות, הרג

שלושה אנשים נמלטים על נפשם.



במשך 350 ימים בשנה, כאשר אני לא בשירות פעיל, כאשר אני רק

אדם אחר מנסה להסתדר, האנשים המוטל עם עושה את זה מדהים

עבודה, זה מעשה מדהים, האנשים שהיו עדים לאירועים האלה, הם בעיקר

חיילים ישראלים צעירים רק את בית הספר התיכון, חובה לשרת שלהם

זמן בצה"ל, חלק רק 18 שנה.



הפליטים מציפים את ישראל הם נטל כבד על המדינה הקטנה שלנו.

יותר מ -100,000 פליטים ברחו בדרך זו, ומאות נוספים לחצות את

הגבול מדי חודש. בנושאים החברתיים, הכלכליים שנוצרו הומניטרי

על ידי זה זרם של פליטים הם עצומים. יש אבטחה רצינית

השלכות גם בישראל. זה זרם של פליטים אפריקאים מהווה

המשבר לישראל. ישראל עדיין לא לבוא עם הפתרונות הנדרשים

לטפל במשבר הזה בצורה יעילה, איזון החברתית "שלה רגיש,

בעיות כלכליות, אבטחה, בעת ובעונה אחת השואפים לטפל

פליטים.



אין לי את התשובות לבעיות מורכבות אלו אשר זקוקים נואשות

כדי להיפתר. אני לא כותבת את המילים האלה, מתוך כוונה לקחת

עמדה פוליטית או עמדה טקטית בנושא.



אני כותב כדי לספר לכם ולעולם כולו מה באמת קורה למטה

כאן על גבול מצרים / ישראל. ואם לומר לך שלמרות כל

הבעיות הקשות שמעמיד המשבר הלאומי הזה, הפליטים הללו אין

סיבה לפחד מאיתנו. כי הם יודעים, כמו כל העולם צריך לדעת,

כי ישראל לא סגר את עיניו לסבל שלהם וכאב. ישראל

לא נראה דרך אחרת. מדינת ישראל לשים את הפוליטיקה בצד

לקחת את הנתיב אתית ואנושית כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, בכל

מופע של הסבל האנושי ועל אסונות טבע ברחבי העולם. אנחנו יהודים

יודע היטב על הסבל והכאב. העם היהודי היה

שם. אנחנו כבר הפליטים פעמים רבות כל כך נרדפים, על

אלפי שנים, בכל רחבי העולם.



היום, כאשר פליטים אפריקאים להציף גבולותינו בחיפוש אחר חופש

חיים טובים יותר, וחלקם מחשש לחייהם, זה בעיקר

ראוי לציין איך ישראל מתמודדת איתם, למרות המתח העצום בו מעמיד

על המדינה שלנו במישורים רבים כל כך. הצעירים שלנו ומשגשגת היהודי

בארץ, שנבנה מתוך האפר של השואה, לא להפנות את גבם

האנושות. למרות שאני כבר ידעתי את זה, השבוע אני שוב חווה את זה

ממקור ראשון. אני המום מהתרגשות וגאה מאוד להיות חבר

של העם הזה.

עם אהבת ישראל,

אהרון אדלר כותב מגבול ישראל / עזה / מצרים.

במאי 1998 פירסם ההיסטוריון הבריטי הנודע פול ג'ונסון מאמר על פירוש לציון יום הולדתו ה -50 של מדינת ישראל, לרגל 63 שלה, ואנחנו שוב לפרסם את המאמר here.-the העורכים

מדינת ישראל היא תוצר של יותר מ -4,000 שנות היסטוריה יהודית. "אם אתה רוצה להבין את המדינה שלנו, לקרוא את זה!", אמר דוד בן גוריון בפעם הראשונה שפגשתי אותו, בשנת 1957. והוא סטר התנ"ך.

אבל היצירה הישרדותה של ישראל הם גם מאוד התופעה של המאה ה -20, אחד שלא היה יכול לקרות ללא אלימות ואכזריות, את הייסורים, בלבול, ו לעבור זרמים של גיל הטראגי שלנו. זה יכול אפילו לטעון כי ישראל היא מוצר אחד המאפיינים ביותר, הקמתה אירוע מובהק, של המאה הנוכחית.

אין ספק, לא ניתן ללמוד בארץ ללא נסיעה על highroads היסטוריים רבים של byroads של פעמים, החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. זה קו פרשת המים בין הגיל של שלום מתינות 1 של אלימות וקיצוניות להגדיר את התבנית לכל מה שבא אחר, וכן ציין נקודת מפנה גם את גורלה של הציונות.

ציון בנימין זאב הרצל, פרי של 1890, לא היה בדיוק הצעה צנועה, אבל זה יכול להיות מתואר די מתונה. בספרו מדינת היהודים היה זכאי, וכי לביטוי "מדינת היהודים", די מתאר את מה שהיה לו בראש. אבל הוא לא דבקים בהכרח החלום ההיסטורי של מדינה בתוך פלסטין. הוא השתעשע, למשל, עם הרעיון של יישוב ענק בארגנטינה, לא לפני הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905 היה אוגנדה, גם דחה בסופו של דבר כאתר אפשרי. עד אז הרצל מת, בגיל 44. אחת ההתבטאויות האחרונות שלו היו: "פלסטין היא הארץ היחידה שבה העם שלנו יכול לבוא לנוח."

באי ודאות, האמביוולנטיות של סוגים אחרים בשפע. הרצל, אף תמיד את המילה "ריבונות" בקשר עם המדינה היהודית המדומיינת שלו, האמין החבר שלו מקס נורדאו, הפילוסוף, כי על מנת שלא לפגוע הטורקים, של מי האימפריה פלסטין אז נוצר בין השאר, מדינת היהודים טווח צריך להיות הוחלף על ידי Heimstätte או הומסטד, שניתנו לאנגלית בשם "הבית הלאומי". למרבה המזל זה היה גורם חשוב לנצח קבלה הרעיון הציוני בקרב מדינאים אירופיים. כמו כן, הרצל כתב על "מסע" זה היה ענק "לתפוס חזקה במקרקעין", אך הרעיון כי הקרקע אכן צריך להיות כבשה ולאחר מכן הגן בלהט, לא נראה כי עלה על דעתו.

לגבי ההסדרים של החיים העמים לעתיד, הרצל מאוהב המודל של ונציה בשיא כוחה. הוא דמיין חוקה בסגנון ונציאני, הדוג היהודית, טקס ההכתרה, ומתכננת ערים שמציעות ריבועים ענקיים כמו פיאצה סן מרקו. הוא גם חזו תיאטראות, קרקסים, בתי הקפה קונצרטים, ואת בית אופרה ענק המתמחה וגנר, האהוב עליו. קשר רק צבאי היה להיות גדוד השומרים, את הרצל Cuirassiers, לאירועים חגיגיים, ציון חדש לא, הוא חשב, צריך הרבה צבא. במובנים רבים, תפיסתו של הרצל היו יותר במשותף עם Ruritania הרומנים של אנתוני הופ מאשר עם המדינה כי למעשה באה לעולם קצת יותר מארבעה עשורים לאחר מותו.

מלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה כפולה על הציונות, הפיכת התוכנית שלה תיאורטי אפשרות של ממש, אלא גם להבטיח כי הקמתה של המדינה היהודית יהיה עקוב מדם. עד 1914, הגברים שניהלו את האימפריה הבריטית, אם כי אוהדת לציונות, נטו לשדל את המנהיגים היהודים עם תוכניות לפיתוח פרוסת אפריקה. טורקיה היתה ברית הבריטי המסורתי, שמירה על רכוש רעועים שלה יחד היה האובייקט העיקרי של המדיניות הבריטית. מה לשים סוף לכל זה היתה החלטה גורלית של הטורקים להצטרף לצד גרמניה במלחמה. בנאום דרמטי בנובמבר 1914, ראש ממשלת בריטניה, ה"ה אסקווית, הודיעה: "האימפריה הטורקית ביצע התאבדות."

מיד הפך ציון Palestinian שניתן להעלות על הדעת, ומה יהיה שמה הצהרת בלפור היה ברכבת. אבל ההחלטה הבריטית להפסיק את האימפריה הטורקית במזרח התיכון גם מניחה מראש את קיומה של מדינות ערביות חדשות, כמו גם, והביא בהכרח לידי קיום הלאומיות הערבית. זה כאן, כי היוזמה של הרצל והדינמיות התבררה חיוני כל כך. העיתוי הוא החשוב בהיסטוריה. אין ספק שהתנועה הציונית המדינית היה בבוא העת לבוא לידי קיום ללא הרצל. בשיגור זה של 1890, נתן הרצל יהודים, למעשה, headstart 20 שנים על הערבים. עוד לפני תחילת המלחמה, מנהיגי הציונות היו בקשר עם המובילים קובעי המדיניות הבריטיים, והם ניצלו את האפשרויות המיוצרים על ידי המלחמה עם אנרגיה תחכום רב.

זה מדהים, בדיעבד, כי הציונים הצליחו להשיג את הצהרת בלפור, להבטיח את "מיטב המאמצים" של ממשלת בריטניה על מנת להשיג "את הקמת פלסטין על בית לאומי לעם היהודי"-in 1917, בעוד המלחמה עדיין לא החלטי, ובכך סיכלה את המשא ומתן לאחר המלחמה והתנחלויות של תביעות לאומיות. כאשר הערבים יש את עצמם כקבוצה מאורגנת לחץ בינלאומי, בוועידת השלום בוורסאי, זה היה מאוחר מדי. הם עשו לזכות מדינות ערב, אך היהודים כבר הרוויח הבית הלאומי שלהם היו ליישב את זה במהירות הבזק.

אבל מלחמת העולם הראשונה הציגה גם מעלות חסרות תקדים של אלימות וקיצוניות לעולם, אלה התוצאות שנערך מדי לעתידה של ישראל. Gone was any possibility that the Jewish national home might integrate itself peacefully with its Arab neighbors, paying for its presence in their midst by teaching them the modern arts of agriculture and commerce. The so-called Arab Revolt that began in 1936 and that was encouraged and rewarded by the British mandatory power confirmed local Arab leaders in the view that their most promising option against the Zionists was force. What had driven out the Turks and created the new Arab states could also be employed, in due course, to extirpate the Jews. This became a fixed Arab notion, so that in time, both within Palestine and across the Middle East as a whole, Arab leaders, faced with the choice of negotiation or war would invariably choose war—and invariably lose.

The violence bred by the searing years 1914-18 also decisively changed the moral climate of Europe, again with fateful results for the future Jewish state. In the wake of the war, extremist regimes seized power and ruled by force and terror—first in Russia, then in Italy, and finally in Germany. The transformation of Germany from the best-educated society in Europe into a totalitarian race-state was, of course, determinative. Although the anti-Semites of Central Europe had always treated Jews with varying degrees of cruelty and injustice, up to and including murderous pogroms and expulsion, it was only with Hitler that actual extermination became a possible program. The outbreak of World War II provided the covering darkness to make it not just possible but practical.

The Holocaust destroyed by far the greater proportion of European Jews, the pool from which Zionism had drawn both recruits and moral fervor. But it also united much of the rest of world Jewry behind the Zionist project, and brought into existence the American Jewish lobby, the prototype of all the great lobbies of the later 20th century. In the perspective of the Holocaust, moreover, it became clear that Zion had to be not merely a “national home” but a refuge, and a fortress. Finally, the Holocaust spurred the Palestinian Jews (and the refugees who joined them) to create the military means to defend the citadel. If World War I created the new Zion, it was World War II that made possible the Israeli army.

In the last half-century, over 100 completely new independent states have come into existence. Israel is the only one whose creation can fairly be called a miracle. I observed the drama of 1948-49 from the security of an ancient Oxford college, where I was an undergraduate. Academic opinion was then, on balance, favorable to the new Zion: many dons had been brought up in the philo-Semitic tradition of Daniel Deronda (1876), George Eliot's novel about a young man who discovers his identity as a Jew and dedicates himself to the Zionist cause, and they welcomed Israel as an intellectual and moral artifact. But opinion was also virtually unanimous that the state would be crushed. That was assuredly the view of most governments and military staffs: the notion of the Jew as a soldier had not yet captured the Western imagination. In 1948, the Haganah, Israel's defense force, had 21,000 men, as against a professional Arab invading army of 10,000 Egyptians, 4,500 in Jordan's Arab Legion, 7,000 Syrians, 3,000 Iraqis, and 3,000 Lebanese—plus the “Arab Liberation Army” of Palestinians. In equipment, including armor and air power, the odds were similarly heavy against Israel. Revisionist historians (including Israeli ones) now portray the War of Independence as a deliberate Zionist land grab, involving the use of terrorism to panic Arabs into quitting their farms and homes. They ignore the central fact that the Zionist leaders did not want war but rather feared it as a risk to be taken only if there was absolutely no alternative. That is why in 1947 the Zionist leadership had accepted the United Nations partition scheme, which would have given the nascent state only 5,500 square miles, chiefly in the Negev desert, and would have created an impossible entity of 538,000 Jews and 397,000 Arabs. Arab rejection of this scheme was an act of supreme folly.

Of course the Jews fought heroically, and performed prodigies of improvisation: they had to—it was either that or extermination. No doubt they fought savagely, too, on occasion, and committed acts that might appear to lend some coloring to the revisionist case. But as a whole that case is historically false. It was the Arab leadership, by its obduracy and its ready resort to force, that was responsible for the somewhat enlarged Israel that emerged after the 1949 armistice, and the same mind-set would create the more greatly enlarged Israel that emerged after the Six-Day War of 1967. In another of the paradoxes of history, the frontiers of the state, as they exist today, were as much the doing of the Arabs as of the Jews. If it had been left to the UN, tiny Zion probably could not have survived.

Another paradoxical aspect of the Zionist miracle, which we certainly did not grasp at the time and which is insufficiently understood even now, is that among the founding fathers of Israel was Joseph Stalin. Stalin had no love for Jews; quite the contrary, he murdered them whenever it suited his purposes. In his last phase, indeed, he was becoming increasingly paranoid; had he lived, he might well have carried out an extermination program rivaling Hitler's. Moreover, like Lenin before him, Stalin had always opposed Zionism. He did so not only as a Great Russian imperialist but as a Marxist, and he was consistent on the matter up to the end of World War II and again from 1950 to his death in 1953. But during the crucial years 1947-48, he was guided by temporary considerations of Realpolitik, and specifically by what he saw as the threat of British imperialism. Stalin ignorantly supposed that the way to undermine Britain's position in the Middle East was to support the Jews, not the Arabs, and he backed Zionism in order to break the “British stranglehold.” Not only did he extend diplomatic recognition to Israel but, in order to intensify the fighting and the consequent chaos, he instructed the Czech government to sell it arms. The Czechs turned over an entire military airfield to shuttle weaponry to Tel Aviv; the Messerschmitt aircraft they supplied were of particular importance. Then, in mid-August 1948, Stalin decided he had made a huge error in judgment, and the obedient Czech government ordered a halt to the airlift within 48 hours. But by then the war had effectively been won.

The fledgling Israeli state was equally fortunate when it came to America, benefiting from a phase of benevolence that once again might not have lasted. President Truman was pro-Zionist, and he needed the Jewish vote in the 1948 election. It was his decision to push the partition scheme through the UN in November 1947 and to recognize the new Israeli state (de facto, not de jure) when it was declared in May 1948. But the contrary pressure he had to face, both from the State Department under George C. Marshall and from his Defense Secretary, James V. Forrestal, was immense. If the crisis had come a year later, after the cold war started to dominate the thinking of the West to the exclusion of almost everything else, it is likely that the anti-Zionist forces would have proved too strong for Truman. As it was, American backing for Israel in 1947-48 was the last idealistic luxury the Americans permitted themselves before the realities of global confrontation descended. Thus, in terms both of Soviet and of American policy, Israel slipped into existence through a window that briefly opened, and just as suddenly closed. Once again, timing—or, if one likes, providence—was of the essence.

If it took a half-century to transform Zionism from an idea into a reality, the reality is itself now a half-century old. Both 50-year periods illustrate the extraordinary interplay, so fascinating to a historian, between the force of ideas and the accidents of time and chance.

Herzl's Zion was seen, by him at any rate, in terms of a visual drama. His great love was show business; he boasted that “the next Exodus to the Promised Land” would outshine “that of Moses,” just as a “Wagnerian opera” outshone a “Shrove Tuesday play.” He opened the Second Zionist Congress in 1898 with the overture from Tannhäuser; insisted that delegates wear full evening dress with white tie at formal sessions; and imposed luxurious sumptuary regulations, based on the highest Western standards. The Judenstaat was to be a grand affair, as far from ghetto and gabardine as possible.

That was the one image: Zion as a glittering renaissance, a new City of David, painted in the strongest of colors. But there were two competing images. First there was the vision of the pious Jew, for whom Zion was a religious event, and the creation of a materialistic national home, let alone of a sovereign secular state, was an irrelevancy at best. Such Jews returned to Palestine, and then Israel, to pray and observe religious law and to encourage (and, where possible, compel) others to do likewise. They were there before modern Zionism got under way and they are still there, in much greater numbers, offering an alternative vision and wielding with persistence such political power as they can secure.

Then there was the vision of the actual pioneers who came to redeem and work the land and make the waste places bloom, whether as independent farmers or, more usually, as members of a kibbutz or a cooperative. They were colonists but also, for the most part, democrats, egalitarians, and socialists. It would be hard to say whether their image of Zion was farther removed from Herzl's Venetian-style oligarchy or from the religious Zion of the pious. Literally and figuratively they rejected both gabardine and white-tie-and-tails, settling for open-necked shirts unadorned by starch or tie.

Though little else in the three visions was realized, the open-necked shirt did become the uniform of Israeli politicians during the state's formative period. And in another respect, too, the colonizing founder-farmers left an imprint on the new state and society that so far has proved almost ineffaceable.

These Ashkenazi Jews, mainly from Eastern Europe, were colonists despite themselves. They were taking up land that had not been farmed before, or had been poorly farmed, in exactly the same way as were many of their non-Jewish contemporaries who were settling in Rhodesia, or Kenya, or Argentina, or the Maghreb. But they also wanted to differentiate themselves from those foot soldiers of the colonial empires, as well as from the whole structure of capitalist accumulation. So, partly out of intention, partly out of necessity, and partly under the influence of the Tolstoyan communitarian spirit of Russia, whence many of the most active leaders came, first the national home and then Israel itself grew up under what would later be called a “mixed economy,” in which the public sector was the determining ingredient.

The small but complex state whose foundation David Ben-Gurion superintended contained many entrepreneurial elements. But these elements were usually held in the hands of the state or other collectivist institutions like the trade unions, which owned property on a huge scale. For purposes of defense, indeed of sheer survival, Israel had to have a “military-industrial complex” (to use the later formulation of President Dwight D. Eisenhower). This too was a publicly owned network, and the imperative needs of defense took priority over the market at every point. In a sense, embattled Israel had, and had to have, a command economy, one in which government gave most of the orders and the private sector and the enterprising spirit struggled against wartime levels of taxation and a forbidding density of regulations. No one got rich, legally at least. Businessmen crouched low in the social pecking order. Was David Ben-Gurion himself a socialist? He was undoubtedly an idealist of sorts. He was also a master of Realpolitik, and an improviser of genius. He radiated strength, energy, passion, and an intelligence that oscillated disconcertingly from subtlety to brute power. His Zionism, though unblushingly secular in theory, had quasi-religious or at any rate metaphysical overtones. He spanned biblical categories—now the prophet inspired, now King David—and he was protean, switching from one role to the next as occasion required. In short, he was an original. But he certainly thought of himself as a socialist.

Was his Israel socialist? Revisionist historians ruefully deny the claim, portraying the country instead as a pseudo-socialist enterprise in which the overriding demands of nationalism took precedence over humanitarian values. That, however, was certainly not the way people on the Left, including me at the time, thought of the matter.

Let us get our categories clear here. In the 1950's, it was already horrifyingly apparent that the “Socialist Sixth of the World” under Soviet domination was a murderous caricature, incapable of producing prosperity, justice, or security. As for the social-democratic welfare states of Europe, these were tame and feeble affairs and, to the sharp-eyed, already moribund. But Israel seemed somehow different. To visit the country was to get not just a whiff but huge lungsful of realized socialism at its best—and at its most exhausting. (Kingsley Martin, my old editor at the left-wing New Statesman, used to say: “Israel is the only country in the world where every official, from highest to lowest, seems to be an intellectual, and you can debate with them half the night.”)

Nevertheless, the revisionists do have a kind of point, if not the one they intend. The fact that many of the Zionist settlers in the early 20th century called themselves socialists obscures the fundamental antagonism between Zionism and socialism, whether it be socialism of the internationalist variety, which always saw the Zionists as traitors to the ideals of working-class solidarity, or socialism of the national kind, which was usually anti-Semitic anyway. Most of the anti-Semitic parties that began to form in Central Europe starting in the late 1870's had the word “socialist” in their title. Wilhelm Marr, who coined the term “anti-Semitism,” was a socialist-anarchist, and the Christian Socialist Workers party was the first to adopt an openly anti-Semitic platform. Karl Lueger, the notorious anti-Semitic mayor of Vienna, called himself a socialist. In turning the German Workers party into an anti-Semitic organization, Hitler was thus in a tradition already nearly half a century old.

If, then, the founding fathers of Israel did diverge from the path of socialist priorities into the path of Jewish national ones, as the revisionists accuse them of having done, it is to their everlasting credit.

Whatever hybrid political form the young state took, one thing it was not and could not be was a light unto its closest neighbors. The 1948-49 war ended not in peace but in an armistice, followed over the ensuing decades by a desperate arms race, Arab economic boycott, horrific acts of violence, and outright war. Although the returning Jews came eager to teach the arts of peace, they repeatedly had to confront their neighbors instead on the fields of battle, and constantly had to hone their military skills to stay ahead.

This is not to say that the old dream of reconciliation fell by the wayside. Some Israeli public figures, indeed, became fond of arguing that Arab hatred of Israel was a case of mistaken identity: the Arabs wrongly saw the Jewish state as a colonizing power, a foothold of Western imperialism, or a 20th-century version of the medieval Crusader kingdom. To correct this unfortunate image, Israel would have to “go native,” becoming a genuine Middle Eastern state with the geopolitical priorities and instincts of its neighbors. It would have to adopt a low profile, and a local one.

Despite the manifest utopianism of this idea, the ruling Labor coalition flirted with a policy based on it for many years. The idea was impractical for a number of reasons. In the first place, Israel could not dispense with its military and financial umbilical cord to the United States, the fons et origo of “Western imperialism.”

Second, Israel was not, and could not become, a Middle Eastern state like other Middle Eastern states, nor could its people successfully pretend to be (as it were) Jewish Arabs.

An irony here is that there were indeed plenty of Jewish Middle Easterners in Israel: the (misnamed) Sephardim who flocked there in fear and poverty after being driven out of the Arab world. But these arrivals, far from leavening the Western-formed majority with a local yeast, pushed in the opposite direction. Having suffered at Arab hands, they had none of the dreamy good will of some Ashkenazi founders and their successors. To the contrary, the Sephardim saw Arab and Israeli interests as clearly distinct, and clearly incompatible. Having come to Israel precisely because it was not a Middle Eastern state like the rest, they sought to keep it that way.

In due course, these Jewish Middle Easterners played a crucial role in Israeli politics, decisively helping to bring about the fall of Labor and the end of the first phase of Israel's existence: the phase of socialist ideals and illusions, of high hopes deferred and grand visions unrealized. Now, starting in 1977, came the second phase—the phase of resigned realism—which, two decades later, is still with us.

After many dogged years as the leader of the parliamentary opposition, Menachem Begin came to power in 1977 at the head of the victorious Likud coalition. Begin was not as important in Israel's history as Ben-Gurion, but he ran a close second, and the two granitic men had much in common. Both of them were stiff-necked, opinionated, obstinate, and, so far as I could see, totally lacking in fear. But Begin, who spent the early years of World War II in Eastern Europe, was also bitter in a way that Ben-Gurion was not. He had good reason: in 1939, his home town, Brest-Litovsk, had contained over 30,000 Jews, making up 70 percent of the population. By 1944, only ten were left alive, and the dead included most of Begin's family. He seemed ever after to be in perpetual mourning.

Begin spurned the semi-bohemian style of the Israeli political class; in office, he and his men wore neat business suits with dark ties. But if this sartorial choice could be thought of as signaling the end of naive idealism, Begin was too energized by memories and by his sense of righteousness to be a genuine realist. If anything, contrariness was his outstanding characteristic—and, to me at least, a delight. In 1979 I sat next to him in Jerusalem at the opening session of a conference on international terrorism that had been put together by the young Benjamin Netanyahu. Just before Begin spoke, I said to him, “Prime Minister, if I were you, I would not mention the King David Hotel affair.” (As the leader of the underground Irgun in pre-state Palestine, Begin had given the order in July 1946 to blow up a section of the hotel that housed offices of the British mandatory government, causing extensive loss of life.) He replied: “Mr. Johnson, you have persuaded me that I should not merely mention it, I should emphasize it.” And he did.

Before he finally became prime minister, Begin had lost, I calculate, more general elections than any other party leader in the history of democracy. So he had certainly learned patience. But once in power, he knew how to act decisively. Two of the most salutary events in Israel's history can be laid at his feet: peace with Egypt, and the destruction of the Iraqi nuclear reactor at Osirak. In the 1960's, I had written a long article about Israel entitled “The Militant Peacemaker.” The fierce, sorrowing, tragic figure of Begin came, for me, to personify that paradox.

Peace with Egypt made all the difference to Israel's security. I often feared for the country in the 1950's and 1960's, and even after its victory in the Yom Kippur War of 1973. But once Anwar Sadat, a serious and far-sighted man, signed the Camp David accords, I breathed easier. Israel, I thought, was now safe for the foreseeable future. Thanks to Israel's policy of realism, sometimes a necessary ultra-realism, a process of accommodation with Israel's neighbors had been made possible. Since the time of Begin, that process has been inching forward.

Almost as fortunate as the peace with Egypt was the collapse of Soviet Communism. The return of Russia to the ranks of the conventional great powers removed the last serious hope of the Arab extremists that, if only they waited and fought long enough, they would get the kind of apocalyptic solution they desired to the “problem” of Israel. Russia will undoubtedly remain an important factor in the Middle East, and will occasionally cause trouble there—especially as the country comes to develop less confused policies than at present. But today, as in the 19th century, Russia once again operates within the parameters of a moral code, and for Israel that can mean a great deal.

To be sure, some of Israel's enemies have remained intractable, while others wait to see what time and opportunity will afford: there will be many an agonizing passage to negotiate before the country can ever breathe easy. That is precisely why in my judgment it is a singularly lucky thing that Benjamin Netanyahu is now the prime minister. Like both Ben-Gurion and Begin, his two great predecessors, he is a figure who inspires fierce criticism and even hatred. Although ideologically akin to Begin, in his combination of ruthlessness tempered by idealism he actually reminds me more of Ben-Gurion. His geopolitical approach, too, is similar to Ben-Gurion's, although, having been a diplomat, he also knows how to be smooth where Ben-Gurion—let us not forget!—was much rougher.

Netanyahu differs from Ben-Gurion in his determination to unscramble the collectivist framework inherited from the state's youthful days. This is a very good thing: Israel is due—overdue—for Thatcherization and privatization. But given its obdurate and in certain respects arthritic economy, the task is huge. There are some people, ranging from pious Jews to left-wing fundamentalists, who do not want Israel to become rich. One may sympathize with them; but they are in a minority, and Israel is a democracy whose citizens, including its Arab citizens, want the material blessings of life.

Such, at any rate, is the way ahead. Today's global economy puts the emphasis on educated and motivated people, and in this sphere Israel has a decided advantage. When the great migration of Russian Jews began in the late 1980's, it was the fashion to protest that the country really needed more farmers and craftsmen, not more university professors. I recall Shimon Peres's joke about going to Ben-Gurion airport to greet some new arrivals. “You see,” complained the official standing next to him, “they're all concert violinists—look at the cases they're carrying.” “That man doesn't have a case,” Peres pointed out hopefully. Came the reply: “He's a pianist.” On the whole, these brilliant soloists are faring well in Israel, at whatever they have learned to do, and their children will fare better.

The real task, and one that Netanyahu is well equipped to handle, is to create a society where—under conditions of peace—the clever children of Israel will want to stay, and where they can be confident they will flourish. Israel is an elite nation; in my opinion, that is what it should be, and unashamedly so, encouraging and training its people to be in the vanguard of the world's activity in agriculture and industry, in technology, in the arts, in education and administration, in the conquest and the preservation of nature. Israel must have its place among the nations (to borrow the title of a book by its prime minister). But it is not a nation like other nations. Willy-nilly, it is and will continue to be sui generis, its people shaped by the terrible events of our century, and marked by destiny.

Paul Johnson has written A History of the Jews, A History of Christianity, Modern Times, and A History of the American People, among many other works.

Reprinted from Commentary, May 1998, by permission; all rights reserved.

From http://www.jidaily.com/themiracle

Hadassah Levy

Website manager, http://jewishideasdaily.com

Connect with us on Facebook at http://www.facebook.com/jewishideasdaily

Follow us on Twitter at http://twitter.com/jewishideas

מה הטעם של הסיפור הזה

מה מתייחס המידע

המחשבה שהחיים יכולים להיות יותר טוב

הוא ארוג בל יימחה

אל ליבנו

ואת המוח שלנו

פול סיימון: רכבת במרחק

עיקרו של הסיפור של מדינת ישראל, הוא הסיפור של העם היהודי, היא כי אנו חיים מתוך אמונה כי החיים תמיד יכול להיות יותר טוב. זהו הרעיון של ישראל שזור בל יימחה אל ליבנו במוחנו. איזו עוד סיבה שנהיה מחויבים כל כך מנסה לעשות שלום עם אנשים נשבעו להשמיד אותנו? אחרת איך יכולנו להיות "התחל את האומה" גם כאשר במצב מתמיד של מלחמה מאז הקמתה של המדינה? החיים תמיד יכול להיות יותר טוב.

אנשים שאלו אותי איך אני יכול להאמין כי ישראל היא תחילת הגאולה כאשר הוא לא יכול להיחשב ברכה לחיות תחת איום מתמיד שכזה? מבחינתי, הרעיון של הגאולה, שבו אנו חיים כבר יותר משנתיים thosand בגולה, הוא שהחיים תמיד יכול להיות יותר טוב.

מבחינתי, הרעיון של ספירת העומר מפסח עד שבועות הוא שהחיים תמיד יכול להיות יותר טוב. אנו סופרים ארבעים ותשעה שלבים שאנחנו יכולים לטפס לטפס אל מרומי סיני בשכנוע כי תמיד יש משהו יותר טוב בראש.

מבחינתי, כאשר אלוהים שואל רק לחם הפנים טרי פעם בשבוע גם כאשר שולחים מנאע טרי כל בוקר, הוא רוצה שנחכה ללחם של מחר מקווה שזה יהיה אפילו טוב יותר מאשר היום.

מבחינתי, כל אחד מפסטיבלי ממונים המתרחשות מדי שנה מגיע עם הבטחה כי הפסטיבל השנה יהיה טוב יותר מכל העבר.

בשבילי שבת, אשר מציג את הקטע הזה של החגים, היא הבטחה כי בשבוע הבא יהיה יותר טוב מזה.

בשבילי, את חטא מכה אדם אחר כולל סירוב להסתכל על האדם ומאמינים שהוא יכול להיות בן אדם טוב יותר. איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתכל על כל חלק של החיים או כל אדם ללא מחשבה שהחיים יכולים להיות יותר טובים הנרקם בל יימחה לתוך הלב והמוח שלנו.

עבורנו, "רכבת" הוא אף פעם לא מרחוק, אבל תמיד רק בהמשך הדרך.

מחבר מידע:
למד & לגלות את נבואות האלוהיים עם הרב שמחה וינברג מן התורה הקדושה, הלכה, מיסטיקה, קבלה הנבואות היהודי. אבן השתייה ™ הוא המשאב האולטימטיבי עבור יהודים, יהדות, חינוך יהודי, רוחניות יהודית & התורה הקדושה.

Dedicated To Meir & Jenny Solomon : “Heading east” was the deed he chose to clothe himself in. Friends sought to dissuade Rabbi Yehuda Halevi. He argued with them. To one, he wrote an angry poem. “Your words were salved with smoothest myrhh,” it began with a touch of sarcasm, which quickly changed to the accusation that the friend's remarks, while “sweetly stated,” concealed “stinging bees, their honeycomb a bed of thorns.” Although we are not explicitly told what these were, it is possible to reconstruct their two main points from Rabbi Yehuda's reply.

The first was that it was foolhardy to put himself at peril by jounreying to a country that was in the hands of barbarians. Although the love of Zion was praiseowrthy, one had to be sensible. It was reckless to “seek the peace of Jerusalem” when the city belonged to “the blind and the lame” – an allusion to the Crusaders taken from the Book of Samuel, where the words contemptuously refer to Jeruslaem's Jebusite rulers before King David's conquest of the city.

Rabbi Yehuda made short shrift of this argument. Was Abraham being sensible, he asked, when he left everything at God's bidding for a promised land? If personal safety came first, “our forefathers erred in being strangers” in a land in which “unjustifiably they built their altars/ and sacrificed upon them to no end.” To challenge his, Halevi's, decision on such a basis was to accuse the biblical patriarchs of recklessness.

The friend's second point concerned Spain. In no other country was Jewish life more thriving or secure. How could one abandon it for a wilderness where there was hardly a synagogue to pray in, much less the amenities of civilized life? How could Halevi reject the home in which his ancestors were buried and his family had lived for generations? Surely loyalty to Judaism and its traditions called for remaining in Spain, not leaving it.

The poem's response to this was scathing. The dead, it declared, command our loyalty not by virture of being dead, but only by virtue of being models for the living, “Are we to haunt old wormy graves,” it demanded,

And turn away from life's eternal source?

Are synagogues our sole inheritance,

And is God's holy mount to have no heirs?

And where, in East or West, are we more safe

Than in the land whose many gates all face

The Heavens?

Hillel Halkin – Yehudah Halevi (Pages 131-132)

The friend's arguments are still repeated in the minds of many of us who choose to remain distant from Zion. Rabbi Yehuda Halevi's poems challenge us to ask ourselves:

“And where, in East or West, are we more safe

Than in the land whose many gates all face

The Heavens?”

מחבר מידע:
למד & לגלות את נבואות האלוהיים עם הרב שמחה וינברג מן התורה הקדושה, הלכה, מיסטיקה, קבלה הנבואות היהודי. אבן השתייה הוא המשאב האולטימטיבי עבור יהודים, יהדות, חינוך יהודי, רוחניות יהודית & התורה הקדושה.

סוף סוף! Since the beginning of this fiasco, where the international community has lined up against Israel for legally enforcing its blockade on the genocidal Islamists in Gaza, CJHS has been waiting for someone to put together a fully documented expose on the lies and fabrications being thrown around in the media. That video has finally arrived.

Please watch this explanation, which begins with the blockade itself and moves backward and forward, exposing the “humanitarian disaster” and the “Israeli aggression” myths for what they are – calculated and dishonest attacks meant to delegitimize the very possibility of Jewish self-defense.

http://vimeo.com/12555636

You probably don't remember the name Eric Hoffer.

He was a longshoreman who turned into a philosopher, wrote columns for newspapers and some books. He was a non-Jewish American social philosopher. He was born in 1902 and died in 1983, after writing nine books and winning the Presidential Medal of Freedom. His first book, The True Believer, published in 1951, was widely recognized as a classic.



Eric Hoffer was one of the most influential American philosophers and free thinkers of the 20th Century. His books are still widely read and quoted today. Acclaimed for his thoughts on mass movements and fanaticism, Hoffer was awarded the Presidential Medal of Freedom in 1983. Hopewell Publications awards the best in independent publishing across a wide range of categories, singling out the most thought provoking titles in books and short prose, on a yearly basis in honor of Eric Hoffer.

Here is one of his columns from 1968 — 42 years ago! Some things never change!



ISRAEL 'S PECULIAR POSITION

…by Eric Hoffer

Los Angeles Times May 26, 1968.

The Jews are a peculiar people: things permitted to other nations are forbidden to the Jews.

Other nations drive out thousands, even millions of people and there is no refugee problem. Russia did it, Poland and Czechoslovakia did it. Turkey threw out a million Greeks and Algeria a million Frenchman. Indonesia threw out heaven knows how many Chinese and no one says a word about refugees. But in the case of Israel , the displaced Arabs have become eternal refugees. Everyone insists that Israel must take back every single one.

Arnold Toynbee calls the displacement of the Arabs an atrocity greater than any committed by the Nazis.

Other nations when victorious on the battlefield dictate peace terms.

But when Israel is victorious, it must sue for peace. Everyone expects the Jews to be the only real Christians in this world.

Other nations, when they are defeated, survive and recover but should Israel be defeated it would be destroyed. Had Nasser triumphed last June [1967], he would have wiped Israel off the map, and no one would have lifted a finger to save the Jews. No commitment to the Jews by any government, including our own, is worth the paper it is written on.

There is a cry of outrage all over the world when people die in Vietnam or when two Blacks are executed in Rhodesia . But, when Hitler slaughtered Jews no one demonstrated against him.

The Swedes, who were ready to break off diplomatic relations with America because of what we did in Vietnam , did not let out a peep when Hitler was slaughtering Jews. They sent Hitler choice iron ore, and ball bearings, and serviced his troops in Norway .

The Jews are alone in the world.

If Israel survives, it will be solely because of Jewish efforts. And Jewish resources.

Yet at this moment, Israel is our only reliable and unconditional ally. We can rely more on Israel than Israel can rely on us. And one has only to imagine what would have happened last summer [1967] had the Arabs and their Russian backers won the war, to realize how vital the survival of Israel is to America and the West in general.

I have a premonition that will not leave me; as it goes with Israel so will it go with all of us. Should Israel perish, the Holocaust will be upon us all.

'War-torn' land is in fact economic, scientific, cultural powerhouse

Yoram Ettinger

1. Bankruptcy rate in Israel is one of the lowest in the world (19% increase during the first half of 2009), compared with the US – 45% increase, Spain – 58%, Spain – 75% and Switzerland – 15% (Yedioth Ahronoth, July 27, 2009).

2. The Tel Aviv Stock Exchange has rebounded to its September 10, 2008 (meltdown) level, scoring a 50% surge (Yedioth Ahronoth, July 27).

3. Sequoia Capital and Tanya Capital led a $15.5MN round of private placement by Israel's Kontera (Globes, July 24). Intel Capital, Cisco, Greylock Ventures and Menlo Ventures participated in a $13MN round by Israel's AeroScout (Globes, June 29). The Boston-based media giant, Medtronics, invested over $10MN in the Israeli VC fund, TriVentures (Globes, June 23). Motorola Ventures, Stata Venture Partners, Argonaut and Walden participated in a $10MN 4th round by Israel's Amimon (Globes, July 15). Arts Alliance Digital Ventures invested $9MN in Israel' YCD Multimedia (Globes, June 23). Innogest, Italy's largest venture capital fund, invested $8MN in the Israeli-Italian company, beeTV (Globes, June 4). The Boston-based Globespan Capital and Spark Capital invested $7.5MN in Israel's 5min, their 3rd investment in Israel (Globes, July 24).

4. Intel Vice President for Technology and Manufacturing Group and General Manager of Intel Israel (6 plants, 6,500 employees!), Maxine Fassberg: “We have developed breakthroughs in Israel that have changed the face of computerization…In Israel, we are developing and manufacturing network and communication products as well as microprocessors – in parallel to spearheading the mobile domain in Intel Corp. Among the technologies developed here are MMX, which constitutes the basis of the Pentium processor, platforms for Intel Centrino mobile computers and the Intel Core 2Duo processor. In addition, the first fast Ethernet and first wireless LAN (Local Area Network) were developed here…(Jerusalem Post, May 23, 2009).

5. The Med's best-kept secret (excerpts of Willy Stern, The Weekly Standard, July 27, 2009):

“Perhaps nowhere else on the globe does there exist a greater discrepancy between perception and reality than Israel. The press portrays the country as a savage land racked by war and terrorism… The reality, though, is a country of 7.4 million people whose stock market and economy are humming along quite nicely (at least in contrast to the rest of the globe) and whose citizens revel in their chic Mediterranean lifestyle…

“In Israel, life goes on. The Western newspapers just don't notice… Israel today has become a vibrant, functioning jewel of a nation tucked into the eastern flank of the Mediterranean. Tel Aviv looks more like San Diego or Barcelona than Baghdad or Kabul. On a recent five-mile run along Tel Aviv's Gordon Beach, I saw Israeli yuppies cycling the boardwalk on $1,500 Italian mountain bikes, teenagers in full-body wetsuits surfing the breakers, a deep-cleavaged Russian model (nobody seemed to know her name) doing a photo shoot in a skimpy bikini whilst middle-aged Israeli men with potbellies and hairy chests shamelessly gawked, rows of high-priced yachts docked at the Tel Aviv marina, an endless stream of private planes on final approach to small Sde Dov Airport, and two Israeli soldiers in drab green uniforms making out in the sand and drinking Heineken. A nation at war? It seemed more like high season at Coney Island…

“Israel has a world class cultural scene. Want to see Franco Zeffirelli and Daniel Barenboim? אין בעיה. The Alvin Ailey Dance Company visits. The opera plays to audiences at 97 percent capacity. Even at lower pay, (Israel) attracts the best talents from around the globe…

“Israel enjoys top universities, upscale restaurants, million-dollar homes, hoity-toity architecture, and the like. In the fourth quarter last year, when the global economy went all to hell, Israel's annual, quarter-over-quarter rate of GDP was only off 0.5 percent, the best figure in the industrialized world. (The United States was off 6.3 percent and Japan 12.1 percent.) 'Think about the resistance of our economy in recent times,' suggests Zvi Eckstein, deputy governor of the Bank of Israel. 'Our prime minister (has a stroke). The war in Gaza. The war in Lebanon. The government gets replaced. But we've maintained a stable macroeconomic structure and a strong high-tech sector…'

What's the secret? A very conservative banking system…No mortgage crisis…A current account surplus since 2003…Negligible inflation…Prudent governmental fiscal policy… Healthy integration into the world economy. Last year, 483 Israeli high-tech companies raised a whopping $2.08BN (only US companies raised more). All the major tech players – Google, Microsoft, IBM – have large research centers in Israel. They go where the talent is…'Israel is today the third-hottest spot (after Silicon Valley and Boston) for high-tech venture capital in the world…' Israel produces more science papers per capita than any other country. Israel lags behind only the United States in number of companies listed on NASDAQ. Twenty-four percent of Israel's workforce has a university degree; only the United States and Holland have a higher number. Israel leads the world in scientists and technicians per capita…

“The cell phone? Developed in Israel. Ditto for most of the Windows NT operating system and for voice mail technology. Pentium MMX Chip technology? Designed in Israel. AOL Instant Messenger? Developed in Israel. The list goes on. Firewall security software originated in Israel. The latest breakthrough is the “PillCam,” a video camera that can be swallowed and aids physicians in diagnosing intestinal cancer…it seems the other Israel – the land not of terrorists but of milk and honey and goats – may finally be being discovered.”

Subject: Re: *The other Israel*

Manley Cohen added:

I can attest to the million dollar homes, and the achievements of the past.

Also to the corruption, bureaucracy, inefficiency, and theft of my purse with all my cash, passport, and credit cards, which I'd like to believe was by Arab teenagers who slashed a tyre of my rented car: but my fear is that these hooligans were Jews as it was in a suburb of Tel Aviv. Also to the prostitution and solicitation around Dizengoff square, and even in Jerusalem. But worst of all, for me, are the Neturei Karta, who throw stones at cars on the streets of Jerusalem, and worse. Believing as I do that sinat chinom must be eliminated first, that ALL Jews must cooperate with each other and give one face to the world we wish to improve, I find these fringe fanatics difficult to accept. Perhaps because when I try to see the whole picture, I sometimes wonder “Could these crazies be correct, and I be wrong?” Yet the more I learn about them and other very black hats, do I not understand how “ve'ahavta lereacha kamocha” can be applied to them. Certainly, I do not hate them. But how can I agree with them, who will not even accept me as Jewish?

mc

The Ta Phrom Buddhist temple in Angkor Wat stands out from all other structures because the government has chosen to leave the entire site in its overgrown, dilapidated, original state of discovery. The temple is crumbling and being absorbed back into tthe jungle in a manner that is both beautiful and frightening. The giant banyan trees are spilling, at glacial speed, over the tops of the temple walls, wrapping around pillars, and pouring into the nooks and crannies between the bricks. Teratological rhizomorphic tentacles grow over the ruins and each other in thick ancient layers. Green creeping vines bubble up out of every crevice and embrace the collapsing sandstone architecture. In the 1930s, HW Ponder, in Cambodian Glory, described Ta Phrom beautifully: “Everywhere around you, you see Nature in its dual role of destroyer and consoler; strangling on the one hand, and healing on the other; no sooner splitting the carved stones asunder than she dresses their wounds with cool, velvety mosses, and binds them with her most delicate tendrils; a conflict of moods so contradictory and feminine as to prove once more – if proof were needed – how well “Dame” Nature merits her feminine title!”

The agony of seeing the ruins of Jerusalem is softened by the powerful signs of life renewed. The city grows, expands, vibrates with energy and passions, and most of all, continues to express the victory of Life over Destruction.

Yet, where Ponder saw “Dame” Nature, we see Menachem Av – The Comforting Father: We are not passive observers to roots, branches and mosses. We are active, empowered participants in this victory of life and hope that pumps through the air and earth of Jerusalem and Israel. Ponder observes Nature. We, see God.

God's Chesed, or Life Force, permeates this world, and resonates more powerfully in Jerusalem than any other place in the Universe.

Destruction comes only when we fail to witness the miracle of this victory of Life Force. Perhaps this is the essence of Rabbi Akiva's laughter when he observed foxes prancing through the ruins of the Temple Mount: He appreciated the miraculous victory of Life Force over destruction.

We have survived with this vision of victory flowing through our hearts and souls.

Author Info:

למד & לגלות את נבואות האלוהיים עם הרב שמחה וינברג מן התורה הקדושה, הלכה, מיסטיקה, קבלה הנבואות היהודי. אבן השתייה הוא המשאב האולטימטיבי עבור יהודים, יהדות, חינוך יהודי, רוחניות יהודית & התורה הקדושה.